חג הביכורים?

מה הקשר בין חג מתן תורה, התורה שמרוממת מעל המציאות, לבין שמחת הבאת הביכורים מאותו יום עצמו, הביכורים שמבטאים חיבור לקרקע ולעשיה של חיי העולם הזה?

עוד קשה ציווי אחר של התורה המיוחד לחג השבועות: הבאת שתי הלחם שצריכים להיות דווקא מהחמץ. ושוב קשה: הרי כל השנה אסור להקריב חמץ, “כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה’ “, ודווקא ביום המקודש הזה צריך להקריב חמץ?

ועוד מצינו בגמרא פסחים סח: בכל הימים הטובים נחלקו התנאים אם צריך לעשות ‘חציו לכם’,  אם מוכרחים לעשות שמחת יו”ט באכילה ושתיה. דווקא ביחס לעצרת לא נחלקים, ‘בעצרת כולהו מודו דבעינן נמי לכם’, מוכרחים לעשות סעודה.  ושוב קשה, דווקא ביום מתן תורה עבודת ה’ היא דרך סעודה, לא ברור שהיום דווקא עדיף רק ללמוד תורה, ‘כולו לה”?

נראה שאפשר לבאר את הדברים ע”פ מאמר חז”ל בגמרא קידושין ל: ‘ת”ר: ושמתם – סם תם, נמשלה תורה כסם חיים; משל, לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו: בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך, אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך, ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי; כך הקדוש ברוך הוא אמר להם לישראל: בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו’.

התורה באה להיות התבלין של העולם, דהיינו לתת לו טעם וכיוון. וכשיש תורה ‘אכול מה שהנאתך’, דהיינו, יש לך כלים לגשת לעולם הזה, לקדש ולרומם אותו, ומתו”כ להנות ממנו בדרך ובצורה מרוממת וישרה.

כשיש תורה, אין לך בחירה אם לגשת לעולם הזה, יש לך חיוב ואחריות על העולם הזה, לאחוז בו ולתקן אותו, לרומם ולהתרומם איתו.

ולכן ביום הזה שקיבלנו תורה, חייבים לעשות סעודה, כן גשמית ממש, וביכורים מהיום. מהיום העולם הזה מקבל את הטעם והכיוון שלו. ולכן אנחנו ניגשים לשדה, לפירות, ומוצאים בהם את המימד האלוקי המרומם שבהם, שהוא תכליתם. ולכן גם החמץ שמבטא את היצר הרע שבעולם ואסור בהקרבה כל השנה, היום הוא חיוב. כי היום יש לנו את הכלים להתמודד איתו  ולרומם אותו.

מו”ר מרן הרב שפירא זצ”ל היה מביא דברי רב יוסף בגמרא בפסחים שם, שמבליטים את היסוד הזה:

‘רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא?’ ומפרש רש”י שם: ‘אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי – הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם’. היום הזה רומם אותי ולכן דווקא בו יש את המקום וגם החיוב להודות לה’ מכל ליבי ששם חלקי מיושבי בית המדרש. ולהודות בסעודה גדולה של עגל משובח.

יהי רצון שניזכה לקבלת תורה מרוממת, מרוממת אותנו ומרוממת את המציאות כולה, וניזכה לשוב להקריב ביכורים, בבית קדשנו ותפארתנו במהרה.